”בבקשה תמצאי לי מטפלת שתבין אותי. קשה לי לבד.” כשהייתי נערה מתבגרת, חיפשתי את המילים האלה בדיוק. זה לא שההורים שלי לא ניסו. הם פשוט לא כל כך ידעו איך. מטפל אחד היה היועץ של בית הספר, והטיפול התקיים בתוך החדר שלו בבית הספר. זה החזיק אולי שתי פגישות. מטפלת אחרת הייתה בתקופה שבה המשפחה שלי הייתה בשליחות באנגליה, בשיא גיל ההתבגרות שלי. היא הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה, ושתי הפגישות שהיו לנו התקיימו באיזשהו חדר בבית שלנו. אפשר להבין למה גם שם לא התמדתי. כשאני מסתכלת על זה היום, אני

החיים מזמנים לנו לא פעם רגעים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. זה יכול להיות בתקופות של לחץ יומיומי בעבודה, מעברים ושינויים שנוחתים בהפתעה, או תחושת תקיעות שלאט לאט זוחלת פנימה ומעיקה על הנפש. בעולם שדוחף אותנו ללא הרף להיות "בסדר", לחייך ולהמשיך הלאה מהר, סיגלנו לעצמנו הרגלים מגוונים כמו: להילחם בכאב, לנסות להדחיק את חוסר האונים, או להרגיש אשמים כשאנחנו פשוט... עייפים וכבדים. בדיוק בשביל הרגעים האלה, שווה לעצור לרגע ולהכיר ספר שפועל כמו עוגן רגשי אמיתי: "דברים שקשה לקחת בקלות"

אחד הדברים היפים והיצירתיים בטיפול Act הוא למצוא יחד עם המטופל.ת מטאפורה שמסמלת באופן בהיר את הדפוס או הקושי איתו הם מתמודדים. זה מאפשר דרך התבוננות פחות מעורבת בסיפור, במחשבות וברגשות. הנה אחת שאני אוהבת במיוחד כי היא מתחברת לטבע שעבורי הוא מקור השראה. המטפורה הזו נכתבה אחרי יום מפרך במיוחד של עבודה בכרם גפנים של אחי. הגפן בחורף נראית כמעט מתה למראית עין. אבל זו רק קליפה חיצונית, מתחת לפני השטח יש תנועה עדינה, עמוקה ובלתי נראית כמו חיים שנאספים פנימה וכוח שמצטבר בשתיקה. שבוע

הידעתם? אף אחד מאיתנו לא אוהב להרגיש לא בנוח. יש לנו מנגנון מאוד טבעי, כשמשהו בתוכנו לא נעים או מאיים, מיד נחפש דרך להרגיש טוב יותר. לפעמים נתרחק, נמנע, ננסה לשלוט במציאות, נרצה את הסביבה, נסיח את דעתנו או נעשה כל דבר אחר שיכול להוריד את העוצמה של מה שאנחנו מרגישים. והאמת היא שזה עובד. זה אפילו עובד מצוין בטווח הקצר. אנחנו עושים משהו שמרגיע אותנו — והמצוקה יורדת. אבל לפעמים יש לזה מחיר. כי מה שעוזר לי להרגיש טוב יותר עכשיו, לא תמיד מקרב אותי לחיים שאני באמת רוצה. לפעמים דווק

כשאני חושבת על השיח הפנימי שלי, אני נזכרת ברגעים שבהם הייתי הכי קשה עם עצמי. המחשבות שהלכו בראשי היו לפעמים כמו ביקורת בלתי פוסקת, שגרמה לי להרגיש פחותה, לא ראויה, או כישלון. זה לא היה נעים, וזה השפיע על ההרגשה הכללית שלי ועל הדרך שבה התמודדתי עם אתגרים. אבל עם הזמן למדתי שדרך השיח הפנימי שלנו אפשר לשנות את ההרגשה הזאת – ולהפוך אותה ליותר תומכת, אוהבת ומכילה. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי על איך למדתי לדבר אל עצמי בחמלה, ולמה זה כל כך חשוב. בנוסף, אני ממליצה בחום להאזין לפרק

מקרה שהיה כך היה: בוקר אחד, המתבגר שלי קם עייף והפוך. התנהל לאט, קיטר והתלונן, בקושי הצליח לפקוח את העיניים – שלא לומר לארגן את התיק. בעודי יושבת ושותה את הקפה שלי, עלו בי כל כך הרבה משפטים פנימיים: ״נראה לי שפעם הבאה לא כדאי שתצא לחגיגות בת מצווה באמצע שבוע״ ״אין מצב שזה קורה שוב!״ ״זה היה שווה את זה? חבל שאתה ככה הבוקר״ וגם הלקאה עצמית וחרדה קלה: ״למה לא שמת לו גבול אתמול?! איך הרשית?!״ ״בגללך עוד יקרה לו משהו היום, תראי כמה הוא לא מרוכז…״ ועוד ועוד מילים ביקורתיות, מקטינות

לפעמים הדחף לאוכל הוא רק רצון להרגיש קצת יותר טוב, אכילה רגשית היא לא חולשה – היא סימן שצריך רגע לעצור ולהקשיב לעצמך. אני פוגשת בקליניקה נשים שמרגישות שהן "מאבדות את זה" מול אוכל, הן באות עם מחשבות קשות של הלקאה עצמית, ביקורת ושיפוטיות - "למה אני לא מצליחה להפסיק?", "למה שוב אכלתי כשלא באמת הייתי רעבה?" "אני לוזרית", "כולן מצליחות חוץ ממני".... בגישה האקטית אכילה רגשית היא לא כישלון. זה לא "באג" במערכת" זה לא בעיה שצריך "לפתור", זה - סימן. דרך שהגוף והנפש מצאו כדי להתמודד עם

הפעם הראשונה בה הייתי ממש מודעת לחמלה הייתה בהודו, בטיול הגדול. מצאתי את עצמי במקומות מלאי חרקים, ופתאום החלטתי – אני לא הורגת אף אחד מהם. משהו בגישה הבודהיסטית שרווחת שם חלחל אלי, והרגשתי טוב עם עצמי על הבחירה הזו. כמובן שאז עוד אכלתי בשר, חלב וביצים, כך שהחמלה שלי הייתה מאוד נקודתית… אבל זו הייתה התחלה. אז מהי חמלה? אתן דוגמה מהקליניקה: מישהי מספרת שהיא שוב לא עמדה בפיתוי, שאכלה ארוחת לילה עצומה, למרות שאנחנו עובדות בדיוק על זה, ולמרות שזה כל-כך חשוב לה. בנקודה הזו אני יכול

איך נדע אם מחשבה באמת מועילה לנו או שנכנסנו ללופ מחשבתי? השבוע מצאתי את עצמי בהרבה לופים מחשבתיים, בניסיון לפתור מצב לא נעים דרך עוד ועוד מחשבות. במקרה שלי זו הייתה מטופלת שלא הגיעה לפגישה וגם לא הודיעה. וברגעים כאלה, כשאין לי שליטה, הדפוס הישן שלי מיד מופיע — לקחת את זה על עצמי. במקום להישאר עם חוסר הוודאות - היא תחזור? קרה לה משהו? אולי משהו בתהליך צריך להשתנות? עלו המחשבות מוכרות: אולי פגעתי בה? אולי לא הייתי מספיק ברורה? אולי פספסתי משהו? לפעמים המחשבות שלנו רק מנסות לעזו

אחד הדברים היפים והיצירתיים בטיפול Act הוא למצוא יחד עם המטופל.ת מטאפורה שמסמלת באופן בהיר את הדפוס או הקושי איתו הם מתמודדים. זה מאפשר דרך התבוננות פחות מעורבת בסיפור, במחשבות וברגשות. הנה אחת שאני אוהבת במיוחד כי היא מתחברת לטבע שעבורי הוא מקור השראה. המטפורה הזו נכתבה אחרי יום מפרך במיוחד של עבודה בכרם גפנים של אחי. הגפן בחורף נראית כמעט מתה למראית עין. אבל זו רק קליפה חיצונית, מתחת לפני השטח יש תנועה עדינה, עמוקה ובלתי נראית כמו חיים שנאספים פנימה וכוח שמצטבר בשתיקה. שבוע

היום, רבים מאיתנו מתמודדים עם סטרס ודאגות שמלווים את חיי היומיום. בין אם מדובר בלחצים בעבודה, אתגרים משפחתיים או תחושות כלליות של חוסר שקט, השפעתם על הבריאות הנפשית והפיזית משמעותית. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מיינדפולנס ו-ACT הם כלים מוכחים שיכולים לסייע להפחית את העומס הנפשי ולשפר את איכות החיים. במאמר זה נבחן כיצד השילוב בין השניים תורם להתמודדות יעילה עם סטרס ודאגות יומיומיות. מהו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וכיצד הוא פועל? טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא שיטה טיפולית